אמשיך לפרסם כאן טקסטים בעברית ככל שיהיו לי, אבל אני כמובן לא מבטיח; כפי שראיתם, קצב העדכון פה נמוך להפליא.

לבלוג החדש:
http://economicadventures.wordpress.com/

(ויה Pharyngula)

כן, אני בהחלט רוצה להיות שם.

נקסט.

בסמסטר הזה, החמישי במספר בתואר בכלכלה וחשבונאות שאני בעיצומו, לקחתי שני קורסי בחירה מרתקים בכלכלה: האחד, בנושא כלכלת ישראל, עם דן בן דוד. השני הוא בנושא המשבר הכלכלי, אותו מעביר צבי אקשטיין – המשנה לנגיד בנק ישראל. שני הקורסים האלה מיוחדים בחיבור המדהים שלהם למציאות – בעוד מרצים אחרים מפליגים בתיאורי משיקים ונגזרות, דן וצבי מביאים לנו נתוני הארדקור מהשטח.

השטח… השטח הוא איפה שהכל קורה. אחד המיוחדים בלימודי הכלכלה הוא הכלים אותם מקבלים כדי לנתח את העולם שסביבנו. הכלים האלה רבי עוצמה יותר מכל סוג אחר של השכלה. ומדוע זה כך? כסף זו התשובה. כסף הוא המפתח. החברה המודרנית בה אנחנו חיים, בייחוד בעולם המערבי, הכסף זורם בעורקיה. כסף שווה כוח. כסף שווה רמת חיים. כסף לא מביא אהבה אבל מחסור בכסף יכול לסלק אותה. כסף כן מביא סקס. כסף מביא אוכל לפינו ואוקטן 95 למכונית שלנו. אנחנו עובדים תמורת כסף. אמנות עושים עם כסף.

כסף הוא החומר האפל שמניע את הכל. לא הכסף הפיסי שאתם מכירים. לא שטרות ומטבעות — אני מדבר על הכסף כקונספט. הכסף המופשט. זה שמופיע בשורה התחתונה בחשבון הבנק, זה שמועבר דרך קסם בעת גיהוץ כרטיס אשראי, זה שמפריע לישון בלילה. כלכלה היא המדע הכל כך מעורפל שמנסה לתחום בחוקים את מה שאין לו צורה. ללכוד את רוח הרפאים.

כדי לעשות זאת היא נכנסת לתוך העורקים: התחום שנקרא מיקרו-כלכלה מנסה להבין למה אנשים עושים את מה שהם עושים, ועוד יותר מזה, לנסות לחזות את מה שהם יעשו. לא כמו פסיכולוג שמחפש טראומות ילדות: זה לא מעניין את הכלכלן. הלמה לא מעניין. אותו מעניין אם תבחר לקנות יופלה תות. אם תבחר לקנות אותו גם אם אתה לא יכול להרשות לעצמך. אם עדיין תבחר לקנות אותו גם כשהוא עומד על המדף עם עוד 40 טעמים סביבו. מה יגרום לך להעדיף לקנות אשל במקום. וכמה אשל. הכלכלן רוצה לעמוד לידך כשאתה מתלבט מול המדף בסופר, להיכנס לך ללבן של העיניים, ולדעת מה תעשה. מה תעשה היום, ומה תעשה שבוע הבא. הכלכלן רוצה לקחת לך את הנשמה ולכלוא אותה במודל מתימטי. ועוד לעשות לה נגזרת.

[אתם בטח תוהים עד כמה זה עובד. דן אריאלי מציג את הנושא בצורה מרתקת באופן בלתי רגיל. נסו לשמוע אותו (אנגלית).]

זה לא נעצר שם. כמעט אף אחד מאיתנו אינו הזברה היחידה בג'ונגל. המאקרו כלכלה רודפת אחרי העדר, מחפשת את הכוחות שמניעים את ההמון. ללכוד את הכלבים שמובילים את הכבשים. להבין ביקוש והיצע: כמה יופלה צריך לייצר בכלל, וכמה הוא צריך לעלות, ומה יקרה כשיוטל מכס יופלה. לדברים האלה יש משמעות אדירה. הם משפיעים על מצב התעסוקה שלכם ועל הריבית שתקבלו עבור החסכונות שלכם. לא פשוט להבין את הכוחות האלה או להרגיש בהם, אבל האדמה מתחת לרגליים של כולנו זזה כל הזמן, ויש מי שמנסה לא רק לחזות את התזוזה, אלא גם לשלוט בה. וזה לא קל.

כלכלה היא המדע של הכל. אבל היא מוגבלת. היא מוגבלת דווקא בגלל שהיא עוסקת ברוח-הרפאים של הכסף ולא בכסף עצמו. מיטב אשפי הכלכלה לא מצליחים לסלק את הדיבוק שאוחז בשוק הנדל"ן הישראלי – לכולם יש הסברים, אבל הסברים לא משלמים שכר דירה. ולמרות זאת, זה בדיוק מה שעושה אותה כל כך מרתקת. הרבה כלכלנים מתחילים מוסחים על ידי הגרפים והשיפועים וטועים לחשוב שבבסיס הכלכלה עומדת המתימטיקה. אבל הלב של הכלכלה נותר מיסטי. יש עוד כל כך הרבה מה לגלות. זה לא ייקח יום ולא ייקח יומיים. זה יקח זמן. זמן שווה כסף. וידע שווה כוח.

אני אוהב את זה.

אני כבר כמעט 12 שעות בלי האייפון שלי. לכן החלטתי לכתוב לו פואמת געגועים. כדי להוסיף לאפקט הדרמטי, נא לקרוא תוך כדי מחשבה על אדם זקן וערירי הטובל לבדו פיסת לחם לבן בכוס תה בזמן שהנכדים שלו חוגגים בניו-יורק בלי להרים טלפון אפילו בחגים.

***

קשה בלי האייפון.
קשה בלי אינטרנט.
קשה בלי פייסבוק.
קשה בלי אנגרי ברדז.
קשה בלי RSS.
קשה בלי אימייל.
קשה בלי אוסף המוזיקה שלי.
קשה בלי לדפדף קדימה ואחורה בין התפריטים מבלי משים.
קשה כשהאצבע נשלחת מתוך הרגל לגעת במסך
ונתקלת בקור ואטימות שנשלחו לי מפינלנד.
קשה בלי האייפון.

כי האייפון הוא לא רק טלפון. הוא גם לא רק מחשב כף יד סופר-מתוחכם ויפהפה.

האייפון הוא גם חבר.

תהיה חזק שם בסלקום.

אני והגעגועים

נ.ב. נוקיה באמת מכשיר מחורבן. ופרימטיבי. כל נוקיה. עדיף כבר סוני אריקסון.

הרטט באייפון שלי התחיל לייצר רעש חריג בשבועות האחרונים. תקלת חומרה, פגם בעיצוב, מה שלא יהיה – קרה. הערב ניגשתי למרכז שירות סלקום במערב ראשון לציון, נכנסתי לסניף בשעה 17:45, קיבלתי מספר והמתנתי. והמתנתי. והמתנתי. לא שזה היה כל כך נורא – השתמשתי באייפון כדי לשעשע את עצמי תוך כדי, ונברתי בעדכונים מעניינים בבלוגים החביבים עליי. קצת אחרי שסגרו את תריסי המתכת המבשרים על סגירת הסניף בשעה שבע, סוף סוף שמעתי במערכת הכריזה את מספר הקסם שלי (383) – השעה היתה 19:15.

הנציג היה חביב ומקסים, לקח לי את האייפון, עטף אותו יפה ושלח אותו למעבדה. זו הנקודה לציין שהתקשרתי מראש לברר איך הדברים הללו עובדים עם אייפון, ונאמר לי שהמכשיר נשלח לחו"ל לתיקונים ואני בינתיים מקבל מכשיר חלופי, בלי לחכות. שתי סטירות על זה שהאמנתי לדברי שטות של עובדת סלקום בטלפון. זמן ההמתנה: עד שעה וחצי. הסניף סגור. אני חייב להישאר. אם אצא, לא אוכל לחזור, ואאלץ לאסוף את המכשיר רק בבוקר. להשאיר להם את האייפון שלי ללילה?! זיבי. אני מעדיף להיות אסיר של סלקום.

לתומי חשבתי שאני כבר יכול לפרוש לתאי, אבל ראו זה פלא, בדיוק כמו השיחה המלבבת שהיתה לי עם נציגת השירות בפוסט הקודם, גם אדון (רב גונדר?) סלקום מצא חריגות מרעישות מהחבילה בחשבונית שלי (!). כולו נסער, הקריא לי ע' החביב מהמסך פרטים על תכנית שיחות חדשה שתשנה את חיי. וכשאני אומר תשנה את חיי, אני מתכוון תחסוך לי שקל תשעים בחודש אבל תכבול אותי בחוזה לסלקום לשנה וחצי נוספות – כאשר, כאמור, ההתחייבות שלי פגה בחודש הבא. וואו, שווה.

הודעתי למר נציג שאינני מעוניין לשנות את התכנית על המקום, ושיואיל בטובו לשלוח לי את הפרטים במייל. כמובן שהוא לא יכול (מתכנתים אימפוטנטים של סלקום, לידיעתכם), אבל הוא שמח לשרבט לי אותה על דף נייר, בצורה שבה לא אבין שום דבר עד שאגיע הביתה. מאוד מועיל. רק כדי להיות פייר, ואולי גם כדי לגרום לו קצת להזיע, הסברתי לו שאני לא רוצה לפתוח מחדש את ההתחייבות לפני שאבדוק מה יש לחברות המתחרות להציע. לא לקח לו יותר משתי שניות לחייך חצי חיוך ולומר לי בלחש, כממתיק סוד, שהוא יכול לעשות לי הנחה מיוחדת על החבילה… אבל רק אם אחתום אצלו עכשיו במקום. רק אם אחתום עכשיו!!! אבל אני לא רוצה לחתום עכשיו. טוב, אמר הנציג המאוכזב. הנה מספר הטלפון שלי. תתקשר אלי אם תרצה לסגור. לא תקבל הצעה יותר טובה אצל אף אחד אחר. בסדר.

עזבתי את הנציג הנרגש וחשתי אבוד. להזכירכם, הייתי כלוא בסניף. בלי אייפון. בלי שום אמצעי בידור או תקשורת אלקטרוני. זה היה רק אני, הקור המקפיא של המזגן, ושני מוספים מרופטים של ידיעות שנחו על השולחנות במקום מהבוקר (24 ושוק ההון. תודה לך, אלת זמן האיכות, על מזלי הטוב). הסתובבתי כמו אריה בכלוב. כל חמש שניות הצצתי לכיוון המסך המציג את שמות בעלי המכשירים שיצאו מתיקון. לא, אני לא שם. הכנתי לי תה במכונה ואילצתי את עצמי לקרוא את העיתון, שבשעה כזו כבר היה מושבה משגשגת של חיידקים צואתיים אחרי שנאנס סדרתית על ידי אסירי סלקום אחרים ב-12 שעות האחרונות. כשהשעון החל לדגדג את השעה 9, ניגשתי זועם אל הבחורה בדוכן, רק כדי לגלות שהמכשיר מוכן כבר משעה 20:24, ולמה אני לא מקשיב, קראתי בשם שלך כמה פעמים, אבל השם שלי לא היה על המסך!, אבל קראתי לך ממש הרבה אדוני, ובכלל אדוני, לא כדאי לסמוך על המסך אדוני (עוד מתכנת שצריך להוריד לו את הראש).

סוף טוב הכל שיט: הגעתי הביתה וגיליתי שלא פתרו לי את הבעיה. שהטכנאים חסרי המוח פירמטו לי את האייפון. שהדבילים ניסו לפתור בעית חומרה דרך תוכנה, ועוד לא טרחו לבדוק שזה עבד (כי כמובן היה ברור להם מראש שזה לא יעבוד. הם הרי רק רצו ללכת הביתה. כבר כמעט 9, בסך הכל). ובגלל המטומטמים שמקבלים מדי חודש משכורת מסלקום, האייפון שלי צריך לעבור סנכרון מחדש כל הלילה. הפארסה המקוממת הזו עלתה לי בשלוש שעות אבודות ועצבים מרוטים, שלא לדבר על תה מגעיל ממכונה.

אז כן, שוב סלקום מוכיחה שהלקוח מטומטם. אם היה להם איכפת מהזמן של האנשים מכיסם הם גוזלים מאות ואלפי שקלים מדי חודש בחודשו, הם לפחות היו מספקים את האפשרות לקבוע תור. אין בעיה, סלקום. שריף כחלון מטפל בכם בגדולות, אני מחר מתכוון להיכנס בכם בקטנות. חכו.

השבוע קיבלתי את המסרון הבא מסלקום:

בתור מי שנכווה בעבר מקנסות כבדים על חריגה מחבילת הגלישה (עניין מגוחך לכשעצמו. חבילת הגלישה יקרה להחריד מלכתחילה, מדוע לגבות סכומים דרקוניים על חריגה ממנה? איזה דיבר הפרתי?), ניטרלתי מיד את הגלישה הסלולרית במכשיר ה-iPhone שלי, והרמתי טלפון למוקד שירות הלקוחות. נותר עדיין זמן רב עד ה-27 לחודש, מועד סגירת החשבונית, ורציתי להימנע מעיקול חשבון הבנק שלי על ידי מפלצת סגולה.

במוקד ענתה לי בחורה חביבה, כל כך חביבה ויעילה שאפילו את שמה איני זוכר. השיחה התנהלה בערך כך-
אני: שלום, קיבלתי הודעה על כך שנגמרה לי חבילת הגלישה. האם ניתן להגדיל אותה באופן זמני?
נציגה: אני רואה שניצלת רק 500 מגה מתוך ה-1000 שעומדים לרשותך.
אני: מדוע קיבלתי את המסרון אם כך?
נציגה: אנחנו שולחים הודעה כאשר אתה מנצל מחצית מהחבילה, והודעה נוספת כשאתה מתקרב לסיום.
אני: למה לשלוח הודעה מלחיצה אם ניצלתי רק חצי?
נציגה: אנחנו מודעים לבעיה, אנחנו עובדים על שינוי הנוסח.

הודיתי לנציגה על ההבהרה וכמעט סיימתי את השיחה, כאשר היא עצרה אותי והציעה לי, שימו לב, חבילת שיחות זהה כמעט לחלוטין לחבילה שיש לי, עלותה החודשית גבוהה ב-10 שקלים מהחבילה הקיימת, והיא תחסוך לי קנסות חריגה בגובה של 20-30 ש"ח אשר אני משלם מדי פעם. לו רק אאמת לה את פרטי האישיים היא תעביר אותי מיד לתכנית החדשה, בתמורה להתחייבות ל-18 חודשים. איפשהו באחורי המוח, החלה לזעוק לה סירנת אזהרה, וביקשתי שתעביר לי את פרטי ההצעה במייל.

פתחתי את החשבונית האחרונה ששלחה לי סלקום, והנה יצא לו המרצע מן השק- תקופת ההתחייבות שלי לחבילה הקיימת תפוג בעוד חודש. כך התגלתה השערורייה במלוא הדרה: סלקום שלחו לי הודעת אזהרה סתמית שלא עומד מאחוריה דבר וחצי דבר (שינוי הנוסח הוא עניין דבילי שניתן היה לתקן בתוך חמש דקות ממועד תלונת הלקוח הראשונה). ההודעה דחפה אותי להתקשר מיד לשירות הלקוחות, כדי ששם יציעו לי "בדרך אגב" חבילה שלא משפרת את מצבי כלל כלקוח, אבל תכלא אותי בהתחייבות לסלקום לשנה וחצי נוספות. האם סבורים בסלקום שאני אדיוט?

התשובה היא כן, בסלקום לא רק חושבים שאני אדיוט, הם גם בטוחים שכל אחד ואחת מכם הוא אדיוט עם תעודה ופעמון על הצוואר. לעולם אל תסכימו להחליף חבילה על סמך שיחת אגב טלפונית. בקשו את הפרטים לעיונכם. גם אם ההצעה נראית משתלמת על פניה, תמיד זכרו שחברות הסלולר מוכנות לתת הטבות מפליגות לבוגדים ונודדים. עדיף להישאר בחבילה הקיימת, לתת להתחייבות לפוג, ולשלוח את חברות הסלולר להיאבק זו בזו על העסקה הכי משתלמת בשבילכם. ההתחייבויות האלה הן הכלי המרכזי של חברות הסלולר בחסימת התחרות היום, והן אחת הסיבות למחירים הגבוהים שכולנו משלמים. העבירו את המסר לחבריכם – רק באמצעות יצירת מודעות ציבורית נוכל להביס את המפלצת.

מן הסתם שירותים עודפים ללקוחות אחדים ממומנים על ידי תשלומים מופקעים של לקוחות אחרים. מוסר ההשכל ברור: חברות הסלולר מלכתחילה אינן מעוניינות בלקוחות מרוצים. לקוח מרוצה הוא לקוח יקר, ולקוח יקר מנפח את שורת ההוצאות בדוח הכספי. כדי לוודא שהלקוח הממוצע, לנצח בלתי מרוצה, לא יעזוב, תעמיס עליו החברה הסלולרית קנסות יציאה מגוחכים, ותדאג לרמת דמי קישוריות גבוהה כדי לחסום כניסה של מתחרים. הרי אם נכנס מתחרה חדש שמציע מחירים זולים, אך כדי לעבור אליו אאלץ לשלם קנס שמן, וגם לשלם הון על שיחות לחברים שתקועים ברשתות אחרות – לא אעבור.

הפטנט הכי יעיל בו משתמשות חברות הסלולר למניעת תחרות, הוא בלבול טוטאלי של הלקוחות. אם חברה אחת מציעה לי 350 דקות ו-70 הודעות ב-200 שקל, וחברה שניה מציעה לי 500 דקות ו-150 הודעות ב-300 שקל – איך אחליט איזו חברה יותר זולה? התשובה היא כמובן, שאף אחת מהן אינה זולה. כל החבילות שמציעות החברות הסלולריות בישראל כיום יקרות באופן משמעותי מהמחירים שמשלמים ידידינו באירופה. השוודים, למשל, משלמים 70 יורו בחודש ומדברים בטלפון בלי הגבלה. גם חבילות הגלישה אצלנו יקרות באופן כמעט בלתי שפוי.

הדבר הכי מכעיס הוא כנראה מה החברות עושות עם כל הכסף הזה בסופו של דבר. משקיעות בעובדים? לא. החברות האלה מציפות את השוק במשרות זבל – שכר מאוד נמוך, משרות חלקיות, אפשרויות קידום שלא קיימות, עובדים מתוסכלים. היחידים שנהנים ממשכורות ענק הם המנהלים הבכירים, ובזאת כבר דובר רבות. במקרה של אורנג' הדבר חמור עוד יותר: אילן בן-דב, שלקח הלוואות ענק כדי לקנות את השליטה בחברה, כעת יונק ממנה כסף כדי לשלם את ההלוואות הללו. בן-דב לא יכול להרשות לעצמו שתשלמו סכומים הגיוניים. וזה עוד לפני שהזכרתי אירועי ענק דוגמת סלקום ווליום והסכמי חסות בסכומים שערורייתיים. עשרות המליונים ששופכות שם החברות יכלו ללכת להשקעה בלקוחות מרוצים או בעובדים מסופקים, אך כאמור, אף אחד מאלה לא משנה את השורה התחתונה בסוף השנה.

שר התקשורת שלנו עושה את המיטב כדי לנסות לשפר את המצב. דמי הקישוריות יופחתו, קנסות היציאה יוגבלו, ומתחרים חדשים יכנסו לשוק. חברות הסלולר נכנסו למגננה נגד השינויים הללו, ואנחנו כציבור חייבים לשמור על המומנטום הקיים במשרד התקשורת. הן מנסות לגייס לצידן את אמצעי התקשורת השונים ולתקוף את חברי הכנסת הפעילים, דוגמת מקרה עינת וילף מהתקופה האחרונה (לקרוא ולהפנים). הגיע הזמן לשבור את האוליגופול ולשלם סכומים שפויים. זה בסך הכל טלפון, למען השם.

למה אני עושה את זה? אני קורא לזה קארמה. כל מה שאני דורש בתמורה הוא בסך הכל שתסגדו לי ותאדירו את שמי.
להורדת הסיכום במיקרו 3
להורדת הסיכום במאקרו ב'

את הפרסום הזה אני מקדיש לנפש הכלכלית התאומה שלי ונגידת בנק ישראל לעתיד, מורן נבון (איתי פה בתמונה), איתה אני הולך ברגעים אלה ממש לחרוש למבחנים הנ"ל. בהצלחה.

בהצלחה!

אקונומטריקה – להורדת המחברת

ואם אתם מאלה שחובבים בדיחות שרק אתם תבינו, הנה קומיקס קצר מ-xkcd שקשור לנושא:

לפעמים אני תוהה מה היו עושים סטודנטים לחשבונאות טרם המצאת הפייסבוק. הרי אין מועיל לשיפור הריכוז יותר מפורקן תסכולים בעדכון סטטוס, על רקע חיטוט באיבריו הפנימיים של IFRS 3R. זה לא שאני לא מקשיב, אבל משהו צריך למלא את החלל התודעתי שנוצר כשכל מה שמתרכזים בו במשך שעות הוא הזזת מספרים מחובה לזכות. עם זאת, קורה שתוך כדי בהיה חלולה בסיכום השיעור שלפני קורים דברים בכיתה שגורמים לי לזקוף אזניים. בדרך כלל מדובר בשחרור להפסקה, או להבדיל, טיפ יקר מפז לקראת המבחן, אבל הרגעים המעניינים באמת קורים כשהחשבונאות מתקלפת מהאפיל האפרורי שלה וחושפת את בשרה העסיסי.

השבוע זה קרה בעת שיעור בקורס בעל השם המלבב "יסודות ביקורת חשבונות". יצאנו לסיור בדלויט בקומה ה-42 של מגדל עזריאלי, ישבנו בכיתה בעלת נוף עוצר נשימה של תל-אביב, ובמקום הרצאה קיבלנו את סיפורו המאלף של אחד בארי מינקו (Barry Minkow). מעשה שהיה כך היה:
בארי היה נער בן 16 בשנות השמונים העליזות כשהקים במוסך של הוריו עסק לניקוי שטיחים בשם ZZZZ Best. בארי, בתור נער חריף מחשבה וזולג קסם אישי, הצליח להקים עסק לתפארת, ובתוך זמן לא רב הפכה "זי בסט" לחברת ענק (במונחי שטיחים כמובן) – מודעות הטלוויזיה שלה אפילו הפכו למעין קאלט אמריקאי. זה יכול היה להיות עוד סיפור בשביל הדוד סם להתגאות בו, לולא היה מינקו הצעיר מסתבך בבעית מזומנים כבדה. כדי להקים ולפתח את העסק, קיבל מינקו הלוואות ממשקיעים. בעקבות ניהול לקוי של תזרים מזומנים, נאלץ ללוות כסף בבנק כדי להחזירו למשקיעים, ואז נטל הלוואות נוספות בבנקים אחרים כדי להשיב את המקוריות. העסק החל להיראות מפוקפק, והבנקים סגרו את הברז.

כשחובות הולכים ותופחים בידיו, החליט מינקו שהוא צריך לשכנע את הבנקים שהעסק שלו מייצר מזומנים, והרבה, כדי שיוכל לממן את החזר הלוואותיו הישנות. הוא גייס שותף, ובסיועו הכריז שחברת ZZZZ Best עוסקת מעתה לא רק בניקוי שטיחים, אלא גם בשחזור מבנים. בעזרת שותפו החדש, מומחה בזיוף מסמכים, הם זייפו הזמנות עבודה; זייפו חשבוניות וקבלות; זייפו דוחות כספיים; ובסך הכל יצרו מצג שווא של חברה המקבלת עבודות במליוני דולרים. על בסיס הנתונים החדשים והמרשימים הללו, זכו בארי ושותפו החדש להלוואות טריות מהבנקים, על מנת לכסות על הקודמות. כשהצחנה הגיעה לאפם של הבנקים, אלה הקשו שוב בקבלת הלוואות, ואפילו השוק האפור בא לנקוש בדלת – החליטו השותפים שלא צריך טובות: הם הנפיקו את החברה וגייסו כסף מהציבור.

ההנפקה היתה הצלחה מסחררת: שווי המניה נסק בן לילה. עיתונים כלכליים ברחבי ארה"ב פרסמו כתבות שער מתפעלות מילד הפלא. כדי לטפח את תדמית המצליחן, השתמש בארי בכספי ההנפקה וההלוואות כדי לקנות מכונית מפוארת ולדור בדירה יוקרתית. רואי החשבון, שבאחריותם היה פענוח התרמית, נפלו שבי בקסמו האישי של מינקו: הם לא טרחו לבקש קבלות מקוריות, וכשביקשו לראות מבנים משופצים, בארי פשוט היה משלם מראש לשומר בכניסה של בניין אקראי כדי שיתנהג כאילו הם מכירים. הוא אפילו הרחיק לכת והתחבב על נשותיהם של רואי החשבון המבקרים, כדי לכסות עצמו מכל החזיתות – כמה פשוט, ככה אפקטיבי. ומלבד זאת, אם כל העיתונות הכלכלית ואפילו וול סטריט מתפעלים מהתופעה העסקית, מי הם רואי החשבון שיהרסו את המסיבה?

בסופו של דבר, כדרכן של תרמיות ענק, גם כאן מגדל הקלפים המפואר קרס בגלל שטות: אחת הדרכים של מינקו להרוויח כסף היתה לגבות ביתר מלקוחות ניקוי השטיחים (עסק שהמשיך לפעול באופן לגיטימי לאורך כל הזמן הזה), ולהחזיר רק ללקוחות שהתלוננו על כך. זה עבד יופי עד שהגיעה עקרת הבית הנודניקית שהתלוננה לעיתון, המזימה נחשפה – והמגדל קרס. ב-1992 נשלח בארי מינקו לכלא ל-25 שנה, קתרזיס קפיטלסטי נוסח ג'ון גרישם במיטבו. בנקודה זו (ועכשיו חזרנו להווה, כן?) פרצה המרצה בנאום חוצב להבות על רשלנותם של רואי החשבון, על כל הבדיקות שנכשלו לעשות, על כל השאלות שלא שאלו. הסטודנטים זרקו בהתלהבות דוגמאות נוספות לכשלים בביקורת על החברה, ושררה בכיתה הסכמה קולקטיבית, שהתאימה לזו שהיתה באמריקה בזמנו, שלו רק היה משקיע מינקו הנער את הכשרון והמרץ בעסק לגיטימי, הכל היה נראה אחרת.

בסיכומו של עניין, הגעתי לשתי תובנות מסעירות:

1. בירור קצר בדיעבד באינטרנט חשף את הבלוף הצדקני שעומד מאחורי סיכום סיפור התרמית. מה שאף אחד לא ממש טורח לספר הוא שבארי מינקו ישב לא יותר משבע שנים וחצי בכלא. במהלך תקופת המאסר הוא עשה תואר ראשון במוסד נוצרי והוסמך ככומר. אחרי שהשתחרר מהכלא פתח עסק לחשיפת תרמיות (לא פחות), ואחרי שנתיים של עיסוק בתחום, תנאי השחרור המוקדם הוסרו והוא הפך לאדם חופשי כציפור. בימים אלה, בהם הוא למעשה עדיין היה אמור לרצות עונש מאסר, הוא סוחר בבורסה ומגלגל המון המון כסף. על רואי החשבון הרשלנים של ZZZZ Best לא הצלחתי להשיג מידע, אבל תגידו לי אתם: איפה יותר סביר למצוא אותם, בתור לדייסה או בבידוק לטיסה?

2. יצרים, כסף, תהילה, נשים, מכוניות פאר, מעילות במליונים: אם תשאלו אותי, התרמית הגדולה בהיסטוריה היא בכלל של רואי החשבון כלפי הציבור הרחב. הם דואגים לטפח למקצוע תדמית אפרורית ויבשושית, כשמאחורי הקלעים הוא למעשה ביצת חטאים מענגת. מצפות לי עוד כמה שנים של עבדות לפני שאוכל להצטרף למועדון המבוקש, אז עד שאוכל לשקוע בבוץ החמים והמתקתק בעצמי, אלך לפתור לי תרגילים ולאזן לי מאזנים* – הרי עונת הבחינות מתקרבת. היו שלום.

דביר אנדרה צנוע
סטודנט

* התרמית ההיסטורית השניה של רואי החשבון: המאזן אף פעם לא באמת מתאזן. קונספירציה עם אקסל. מישהו צריך לבדוק את זה פעם.